היום אני רוצה לשתף אתכן בפוסט שזוהר כתב ופירסם בפייסבוק בשבוע שעבר.
הוא נוגע בנושא אישי מאוד כואב שלו ושלנו וגם בנושא רחב יותר.
מהתגובות שהפוסט קיבל בפייסבוק הבנתי שיש לא מעט אנשים שלא מכירים את התופעה אליה זוהר מתייחס בטקסט אז ביקשתי ממנו אישור לארח את הפוסט הזה גם פה כי זה בעייני נושא מאוד חשוב ועם כמה שאני אוהבת פתרונות אחסון לפעמים הבעיה בבית היא מעבר לחפצים.
החלטתי לחרוג מהרגלי בפייסבוק, ולכתוב פוסט חשוף, אישי ואינטימי:
במשך שנים לא מעטות עברתי בתוך המשפחה הגרעינית שלי מה שהיום קיבל את השם הפופולרי – גסלייטינג (gaslighting). למי שלא מכיר את המושג – מדובר בסוג של התעללות שבו גורמים לאדם לחשוב שהוא משוגע.
במקרה שלי זה בא לידי ביטוי בכך שאמרו לי משהו – ויום אחרי, הכחישו שהוא אי פעם נאמר לי. דברים שהיו שייכים לי, הפכו לנחלת הכלל ולא הורשתי אפילו למחות על כך. הבטיחו לי עזרה או תמיכה ומיד אחרי כן ביטלו את הכל כלא היה. העבירו עליי ביקורת, העליבו אותי צעקו עליי שזה בכלל לא הבית שלי ומה אני עושה כאן.
אבל כשניסיתי לדבר איתם על המצב הזה – הסבירו לי בצורה מאוד ברורה שאני מעוות את המציאות. שהדברים הם בכלל לא כמו שחוויתי אותם, שאני כועס עליהם בגלל בעיות פנימיות שלי וזה לא באמת קשור אליהם. זה בעיות של הגיל הזה, גם הם עברו את זה כשהיו בגילי וגם לי זה יעבור.
גסלייטינג גורם לאדם לא להאמין בעצמו, לא להאמין לשפיות ולתפיסת המציאות שלו. ואכן, כשסוף סוף החלטתי ללכת לפסיכולוגית, בשביל להבין מה לא בסדר אצלי, השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה "האם אני משוגע?"
אגב, אחרי שנים רבות של חקירה ובדיקה, הצלחתי לגלות את המושג הזה שנקרא גסלייטינג. כשניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי, מתוך תקווה קלושה שנוכל לשנות המצב. המענה שקיבלתי ממנה היה ששטפו לי את המוח ולכן נדמה לי שזה נכון אבל זה ממש לא כך. כמה ימים אחרי האחים שלי קפצו אליי לביקור פתע והודיעו לי שלא רק שאני שטוף מוח אני גם חבר בכת ושזה הכל בגלל אשתי. בקיצור, לא נראה שהמצב הזה ישתנה בקרוב (ואולי אף פעם לא…)
אז למה אני מספר לכם את זה?
כי בעוד שיותר ויותר אנשים מדברים על הנושא הזה לאחרונה מרגיש לי שיש כאן משהו שמתפספס, משהו שאולי רק מי שחווה גסלייטינג ידע להבין. לחוות גסלייטינג זה בעצם להיות בין הפטיש לסדן. כי אם אדם זר ברחוב יבוא ויגיד לכם שאתם מדמיינים דברים ושאתם בעצם משוגעים, כנראה שלא תתייחסו לזה יותר מדי. גסלייטינג עובד בעיקר כשזה מגיע ממישהו קרוב. מישהו שאמור לשמור עליכם, להיות המשענת שלכם, לגרום לכם להרגיש בטוחים בעולם הגדול והמפחיד הזה.
פה בדיוק נמצא העוקץ של הגסלייטינג. כי מה עדיף? לחשוב שאני לא שפוי, או לחשוב שהאנשים הכי קרובים אליי בעולם מנסים לפגוע בי ושאני בעצם לגמרי לבד? אני יודע שאני העדפתי במשך הרבה זמן לחשוב שאני המשוגע. רק כשהתחלתי לבנות את הבית והמשפחה שלי, כשבניתי לעצמי בסיס חדש, יכולתי להתחיל לראות את הדברים כפי שהם באמת ולהבין שאולי אני בכל זאת אדם שפוי בסיטואציה בלתי שפויה בעליל.
העניין הוא, שלאחרונה אני מתחיל לחשוב שזה המצב שבו כל המדינה הזו נמצאת. בין הפטיש לסדן. אמרו לנו שיש מגיפה נוראית, אמרו שצריך מסיכות, שזה מצדיק להרוס עסקים, שחייבים להזריק טיפול ניסויי.
אני לא יכול שלא לתהות, כמה אנשים באמת מאמינים לזה? כמה אנשים באמת חוו את המציאות שסיפרו לנו בתקשורת? האם אנחנו באמת חושבים שזו האמת? או שאולי אנחנו פשוט מפחדים מדי מההשלכות של ההבנה שזה לא המצב?
כי אם זה לא המצב, אז לנו כמדינה, כעם, אין על מי לסמוך. זה אומר שהאנשים שאמורים לשמור עלינו ולהגן עלינו, פועלים כנגדנו. זה אומר שכל מה הכרנו וחשבנו עד עכשיו הוא שקר. וזה תובנה מפחידה מאוד…
השאלה היחידה שנותרה לשאול היא באיזה מציאות אנחנו מעדיפים לחיות?
באשר לסיפור האישי שלי, גסלייטינג פורח בחושך, בשתיקה בבושה ובמחשבה שאף אחד לא יאמין לי. לכן קיבלתי החלטה עם עצמי שהגיע הזמן להתחיל לדבר על זה…
מעבר להשלכות שיש למצב הזה על זוהר, יש למצב הזה גם השלכות עליי ועלינו כמשפחה.
ההורים שלו ניתקו אותנו מכל המשפחה המורחבת, אין למיכאל סבא וסבתא, לא דודים וגם לא בני דודים.
הם לא בקשר איתי או עם ההורים שלי תוך כדי שהם מאשימים אותי ואת הורי ששטפנו לזוהר את המוח והוא חבר בכת שלנו ואנחנו ניתקנו אותו מהם.
לאורך 11 השנים שאני עם זוהר ניסינו בכל מיני דרכים ליצר קרבה וכל פעם מחדש נחלנו כשלון חרוץ פעם אחרי פעם קיבלנו כתף קרה, האשמות ושקרים.
כשאף אחד מהמשפחה של זוהר לא התקשר אליי כשנכנסתי להריון עם מיכאל זה היה מאוד ברור שהם עשו את הבחירה שלהם ואין יותר טעם להשקיע אנרגיה בחזית הזו.
אפילו שכך הם בחרו לנהוג הזמנתי אותם ליום הולדת שנה של מיכאל ובדיעבד כשזוהר הלך איתם לטיפול שוב… הם פנו למומחה בכתות שאמר שזוהר עושה להם ניכור הורי (ההגדרה לניכור הורי היא שונה לגמרי מהורים שניתקו את הילד שלהם ומאשימים אותו בזה שהוא שטוף מוח).
לטענתם הזמנתי אותם ליום ההולדת רק כדי לעשות להם זובור. בחיי, אני אפילו לא יודעת מה זה זובור.
יש לנו אין סוף טראומות וסיפורים סביב הנושא הזה אבל אם אני אנסה לסכם…
כמו שיש לנו אידיאל שמכתיב לנו איך בית אמור להתנהל, יש לנו גם אידיאל שמגדיר איך אמורה להתנהל משפחה. זה קשה וכואב מאוד לגלות שאין קשר בין האידיאל ובין המציאות.
זה קשה שאין לזוהר הורים, זה קשה שאין לי חמים וזה קשה שאין למיכאל סבא וסבתא.
זה קשה שיש אנשים שאמורים להיות איתנו ולטובתנו ובמקום זה הם באופן שיטתי פוגעים בנו ומפיצים עלינו שקרים. קשה להשלים עם המצוי ולהבין שלפעמים אין לנו את היכולת לתקן, אבל זה הדבר היחיד שאפשר לעשות.
תמונת קאבר: unsplash
