הלקוחה הראשונה שלי הלכה לעולמה

לפני ארבעה חודשים הלקוחה הראשונה ששילמה לי אי פעם על ארגון ארון הלכה לעולמה.
במשך ארבעת החודשים האלה עשיתי כל שביכולתי לדחות את כתיבת הפוסט הזה.
בהתחלה ניסיתי להתעלם מהעובדה שיש לי בלוג,
אחר כך חשבתי שאולי אני פשוט לא אכתוב אותו בכלל וסתם אחזור לכתוב דברים של הא ודא..
ואז הגיעה המלחמה והכל היה כל כף מציף ונפיץ שלא היה לי מושג מאיפה להתחיל בכלל.
אבל אני לא יכולה לוותר עליו, כי היא חלק כל כך גדול ממני ומהבלוג הזה ומהעסק שלי,
שאני לא מאמינה שאני נחנקת פה מדמעות וכותבת עליה בזמן עבר.

זאת לקוחה שלא רציתי לקחת לה כסף על ארגון ארון,
כי באתי לארגן לה את הארון מאהבה ומרצון לעזור אבל היא התעקשה לשלם, לא הבנתי למה…
היא גם כל הזמן אמרה לי שאני צריכה לעסוק בעיצוב פנים,
אפילו שהייתי עמוק בלימודי המוסיקה.
אני לא יודעת איך היא ידעה, איך היא ראתה את מה שאני לא הייתי מסוגלת לזהות ולהפוך למציאות עד שלב יחסית מאוחר בחיים שלי.
טוב, היא הייתה מהנדסת בניין והיה לה ניסיון חיים,
היא כנראה ידעה לזהות דברים שאני לא ידעתי…

היו כל מיני נושאים שלא הצלחנו לדבר עליהם,
כי הדעות שלנו היו מנוגדות לחלוטין, אבל היו נושאים שבהם הדעה שלה או כמו שהיא נהגה להגיד "ככה זה האופטיקה שלי" לקחה ובגדול.
היא תמיד האמינה ותמכה וראתה את הטוב שבי.
הלקוחה הזו היא לא אחרת מהסבתא היפה והחריפה שלי קורינה רוזליה פלדמן ז"ל.

מגיל מאוד צעיר פחדתי מהיום הזה שבו סבתא שלי לא תהיה איתנו יותר.
אני זוכרת שמגיל צעיר הייתי יושבת ובוכה רק מהמחשבה שיום אחד זה יקרה.
על זה היא הייתה אומרת לי שאני רגישה מדי ולוקחת דברים יותר מדי ללב.
יכול להיות שזה נכון אבל להגנתי אני חייבת לציין שאין אנשים כמו סבתא שלי
ולא סתם כולנו מרגישים יתומים עכשיו.
המשפחה הייתה בראש סדר העדיפויות שלה, היא הייתה האמא של כולם.
היא ראתה את כולם, דאגה לכולם, ושמרה שכולם ישארו בקשר,
גם כשהיה די ברור שלאף אחד חוץ ממנה אין עניין בזה.

זאת ההזדמנות לשתף שסבתא שלי נולדה בבוקרשט, רומניה ב-31 למרץ.
עד שאבא שלה הגיע לבשר לכולם שנולדה לו בת היה כבר ה-1 באפריל וכולם חשבו שהוא צוחק עליהם.
הלידה שלה הייתה קשה ומסוכנת ואחריה ההורים שלה החליטו לא להביא עוד ילדים.
היא כל הזמן אמרה לי כמה היא הייתה רוצה אחים.
היא הייתה בת יחידה לשני רוקחים, היא גם רצתה ללמוד רוקחות אבל היא לא התקבלה,
כי היא הייתה יהודיה אז היא הלכה ללמוד הנדסה.
היא הייתה מהנדסת בניין.

ברומניה היא עבדה במיניסטריון הרכבת ואחרי שהם עלו לארץ ב-73 (חודשיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור) היא עבדה בעיריית תל-אביב.
זה לא שהיא שיתפה אותי בסיפורים מהעבודה שלה,
או בידע מקצועי או בתהליך התכנון של הבית שלה,
או באמונות הבית שלה אבל זה בדיוק הקטע באמונות בית הן עוברות גם בלי לדבר.

בשבעה, כשהסתובבתי בבית הריק שלה (ושל סבא שלי כמובן) פתאום זה הכה בי,
הבית של סבתא שלי באיזשהו אופן הוא הרבה יותר הבית שלי מהבית שבו גדלתי.
פתאום הבנתי שהבית שלה הוא – הוא המודל וההשראה שלי לבית שלא צריך לסדר.
אפשר ללמוד עליה המון מהבית שלה, אז החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לבית שלה,
שייתן לכן מושג איזה אישה מדהימה היא.
היא הייתה מתוכננת ומחושבת, גם הבית שלה היה מתוכנן ומחושב
עד הפרט הכי קטן והארגון שלה החזיק מעמד 25 שנה.
הסגנון שלה קלאסי ונצחי כמוה והכל שמור ומצוחצח ונראה היום בדיוק כמו ביום שבו הם נכנסו לדירה.
הבית שלה תמיד היה נקי ומסודר אבל הארגון שלו הרבה יותר מעניין אותי מהתחזוקה שלו.

בסלון היא יצרה קיר שלם של אחסון ללא רבב.
ארונות גבוהים בצדדים עם מקום לכלי אירוח, תאים ייעודיים לרמקולים,
מדף מיוחד למערכת סטריאו, מקום ייעודי לטלויזיה, מקום לוידאו,
מגירות עמוקות לקסטות הוידיאו, דיוידי ודיסקים של סבא שלי.
סבא שלי היה מקליט קונצרטים אופרות ובלטים והם היו צופים בהם ביחד שוב ושוב ושוב.
היא תכננה עגלה מסתובבת למשקאות אלכוהולים ומעליה ארונות לכוסות שתיה חריפה
שנפתחים לבר שעליו אפשר להכין את המשקאות.
היא גם ייעדה מדפים ליופי ועשתה ויטרינה מוארת לאוסף הקישוטים שלה.
למעלה למעלה היה עוד מקום לאחסון של כל מיני חפצים שלא בשימוש יומיומי.
אין ס"מ שהיא לא מצאה לו שימוש.

היא ידעה לזהות את הצרכים ולהתאים בין האחסון להרגלים ולשימוש היומיומי.
המטבח שלה הוא דוגמא מצוינת. אפשר לראות את הדלפקים הנשלפים מתחת למיקרו ולתנור,
שמאפשרים להניח עליהם את הצלחת או התבנית לפני או אחרי שמכניסים את האוכל לחימום.
זה מטורף לקלוט שהיא עשתה מזווה נשלף הרבה לפני שעגלות מזווה נעשו אופנתיות.
היא אפילו תכננה מקום ייעודי לדיפ פריזר.
המטבח שלהם היה יחסית קטן ובתוכו הייתה גם מרפסת השירות.
אבל היא לא ויתרה על שולחן אוכל במטבח – במקום זה היא פשוט שמה לו גלגלים,
כך שיהיה אפשר להזיז אותו כשהיא צריכה לכבס, לייבש ולגשת לארון השירות.

הבית שלהם הוא הדוגמא המושלמת לכך שאין קשר בין כמות החפצים שיש לך בבית לסדר שלו.
הם לא היו מינימליסטיים בשום קנה מידה.
היו להם המון ספרים, קלטות וידאו ודי וי די (בנוסף למגירות הדי וי די בסלון,
היו גם מגירות בחדר השינה ובחדר העבודה של סבא שלי)
ולא חסרו להם גם כלי הגשה ואירוח ובגדים וכמובן תמונות של הנכדים.
המקרר תמיד היה מפוצץ בקטע אחר ועדיין הבית תמיד היה מסודר כי היה מקום לכל דבר.

זכרונות מהסלון של סבתא

בניגוד לסבא שלי שפשוט נעלם מחיי יום אחד ולא יכולתי אפילו להשתתף בהלוויה שלו,
ממנה הספקתי להפרד, בשישי כשהגענו לבית החולים באמצע הלילה,
אחרי שהודיעו לנו שהכליות שלה הפסיקו לעבוד הזכרתי לה שכל החיים פחדתי מהרגע הזה.
היא לא הצליחה לדבר אבל היא עשתה לי את ה-"אה" המפורסם שלה,
שנועד להגיד לי שאני מגזימה וזה לא כזה סיפור, אז ידעתי שהיא שומעת אותי.
אחר כך היא תפסה אותי והחזיקה דקות ארוכות.
בראשון בבוקר כשבאתי לבקר אותה קלטתי שהיא אף פעם לא קראה את הספר שכתבתי – "בית שעובד בשבילך", שלחתי לה אותו אבל בגלל שהיא לא מתמצאת בטכנולוגיה היא אף פעם לא הגיעה לקרוא אותו.
אז ישבתי ובכיתי והקראתי לה כמה פרקים (או לפחות ניסיתי).
לא יכולתי לתת לה ללכת בלי להודות בפניה שהיא צדקה ושבלעדיה הספר הזה אף פעם לא היה נכתב.
באותו יום היא פתחה את העיניים, ראיתי שהיא שמחה לראות אותי,
היא קראה לי שירוש ואז דיברה על מיכאל ושקעה שוב.
למחרת כשבאתי אליה עם זוהר עדכנתי אותה שאני כבר לא מפחדת,
שהיו לנו כמעט 40 שנה ביחד ושאני מרגישה שכל החיים הכינו אותי לרגע הזה.
באותו הלילה היא נפטרה. כ"ח באב, שנתיים אחרי סבא שלי.
עכשיו אני באמת כבר לא מפחדת ואני יודעת ומרגישה שהיא חלק בלתי נפרד ממני ביותר רמות ממה שאני מסוגלת להבין, אבל אני מתגעגעת. מאוד מתגעגעת.