לפני כמה שבועות קיבלתי במתנה מלקוחה מדהימה את הספר ״זן ואומנות ניקיון הבית והלב״.
היא אמרה שהיא קראה אותו וחשבה עליי. קראתי אותו בשקיקה.
הוא ספר קצר ולא לקח לי הרבה זמן לסיים אותו ועם כמה שזה החמיא לי לא הבנתי למה הוא גרם לה לחשוב עליי. זה ספר שעוסק בעיקר בניקיון ואני כמעט בכלל לא מדברת על הנושא.
הספר נכתב על ידי נזיר בודהיסטי שחי במקדש בטוקיו.
נקודת המוצא שלו היא שכשאנחנו מנקים את הבית, אנחנו בעצם מנקים את התודעה.
כשהתודעה נקיה, זה מאפשר לנו להיות בנוכחות בכל רגע וזה בתורו הופך אותנו לאנשים יותר טובים.
בספר הוא מציג שיטות ניקוי פשוטות המיושמות במנזרים שיישומן בבית, הוא מבטיח, יסיר את האבק מעל ליבנו. הוא מתייחס בספרו למרכיבים השונים של מלאכת הניקוי.
כלי הניקיון, בגדי העבודה, שעות הניקיון, שיטות הניקיון, וההתנהלות בניקוי החללים השונים.
כשקראתי את הספר בפעם השנייה בשביל לכתוב לכן סיכום שלו, פתאום הבנתי שבאמת יש כמה נקודות משותפות בינינו. במקביל יש גם כמה נקודות שאנחנו לא מסכימים עליהן בכלל.
אחד הנושאים בספר שאני מאוד התחברתי אליו ומסכימה איתו הוא כבוד לחפצים.
מבחינת המחבר, הערכה כלפי החפצים משמעה שמירה על החפצים ותחזוקה שלהם בצורה שבה הם לא יהפכו לפסולת. הוא ממש כותב שבעיניו מי שלא מכבד חפצים לא מכבד בני אדם. יש אפילו פרק שלם בספר שמוקדם לתיקונים – מתי ואיך לתקן בגדים, ספרים וכלים.
עוד המלצה בנושא שמאוד אהבתי ושגם אני ממליצה ללקוחות שלי היא שאם יש חפץ שלא הצלחתם לתקן כדי שישמש לייעודו המקורי תשתמשו בו לייעוד אחר. גם כאן הוא חוזר ומשווה בין מערכת היחסים שלנו עם החפצים לבין מערכות היחסים שלנו עם אנשים וטוען שכשנפסיק לזרוק ולקנות חדש הם ישתפרו. אז נכון אני לא באמת רואה את עצמי יושבת לתפור גרב שנקרעה אבל אני כן חושבת שכשזה מגיע להרבה סוגים של חפצים אחרים (רהיטים, פתרונות אחסון, ציוד תינוקות, משחקים ואפילו בגדים) חדש זה לא בהכרח יותר טוב. אפשר ורצוי לקנות יד שנייה. יש כל כך הרבה שפע בעולם שערכו ההיסטורי, הסנטימנטלי והייחודי הרבה יותר גדול ממה שתמצאי בחנות כשתקני חדש.
עיקרון נוסף שאהבתי הוא שניקיון הבית הוא חלק משגרת היום בין אם הבית מלוכלך ובין אם הוא לא. אני מוסיפה לזה שכדאי גם להפריד בין פעולת הניקוי והציפייה שהבית יהיה נקי. ניקיון לא חייב להיות מושלם, העיקר שזה יתבצע ברמה יומית. אגב, הוא מספר שהנזירים מקרצפים בהנאה ונהנים מכל רגע של הניקיון, בואי נגיד שלזה אני קצת פחות מתחברת…
בעיניי פעולות שצריכות להתבצע כדי לתחזק לנו את הבית לא חייבות להעלות בנו סיפוק. בתודעה המערבית שבה אנחנו חיות עם פעולת הניקיון מגיעות מלאי ציפיות שלרוב לא מתממשות. זה מתחיל בציפייה שפעולת הניקיון תעלה בנו סיפוק, ממשיך בציפייה שבני הבית ישמרו על הניקיון ומסתיים בשברון הלב על כך שאף אחד מהדברים האלה לא קרה. פעולת הניקיון צריכה להתבצע בלי קשר לתחושת הסיפוק ובלי קשר להאם הילדים ישמרו או יעזרו. ברגע שאנחנו נצליח להפריד בין הפעולה לציפיות יהיה לנו הרבה יותר קל לבצע אותן. אגב, ממש בתחילת הספר הוא כותב שבבתי ספר ביפן ילדים לוקחים חלק פעיל בתחזוקה השוטפת של בית הספר. אני ממש מסכימה שאנחנו לא אמורות לעשות את תחזוקת הבית לבד ושילדים כבר מגיל צעיר מאוד יכולים לעזור במשימות שמותאמות ליכולת שלהם.
עיקרון קצת מוזר שמוצג בספר – הוא שצריך לנקות את גופי התאורה בתאריכים שמסתיימים ב-3 או ב-8. על אף שזה נחמד לדעת מראש באיזה יום של החודש מנקים מה, אני לא רואה את עצמי מנקה את המנורות 3 פעמים בחודש ויותר סביר שאני אגיע לנקות גוף תאורה רק כשתשרף נורה ועם הנורות האיכותיות של היום, זה יכול לקחת לא מעט זמן… אני לא יודעת שזה מגעיל כמות האבק שמצטברת שם? יודעת… ועדיין לפרקטיקות הניקוי והתיאורים של כלי הניקוי אני לא יכולה להגיד שהתחברתי, בכל זאת הבית שלנו הוא לא מנזר בודהיסטי, וניקיון הוא לא התחביב וגם לא התרפיה שלי.
נקודה בעייתית נוספת היא שכל שיטות הניקוי שמוצגות בספר מותאמות למינימליזם של מקדש בודהיסטי שלצערנו או לשמחתנו לא רלוונטי אלינו. זה ברור שכאשר יש לנו מעט חפצים הם דורשים פחות תחזוקה ויותר קל לתת לכל אחד מהם יחס אישי, אבל זה לא באמת ישים בחיים של אנשים שהם לא נזירים. בייחוד כשמדובר בבתים עם ילדים שזקוקים על בסיס יומיומי למגוון סוגים של חפצים, אפילו אם הם מצליחים לשמור על מספר פריטים מועט מכל סוג.
עכשיו, אם יש משהו שבאמת הפריע לי זה 2 הדפים בסוף הספר שעוסקים בארגון. בחלק על הארגון הוא מציין שכל חפץ צריך לחזור למקום. זה כמובן סידור ולא ארגון! (אם את לא יודעת מה ההבדל, תלחצי כאן) ככל הנראה כשאתה נזיר אתה בכלל לא צריך להטריח את עצמך במה שקשור בארגון, כי במקדש מישהו אחר כבר החליט מה המקום של כל חפץ. כך שהנזיר עצמו רק צריך למלא אחר ההוראות שהוא קיבל. זה שונה בתכלית מהחיים שלנו בבית שבהם אנחנו צריכות להמציא כל פעם מחדש את המקומות של הדברים בהתאם לכל מיני עקרונות שכדאי שניקח בחשבון. אני כן אפרגן לו על משפט יפה שאיתו אני מאוד מסכימה – "אם תכירו במהות האמיתית של כל חפץ הוא יספר לכם היכן הוא רוצה להיות מאוחסן" (עמ' 150). כשאנחנו מקשיבות לחפץ הרבה יותר לקבל החלטות נכונות לגבי המיקום המדוייק לו בבית.
לסיכום, אמנם הספר גרם לי להרגיש שאני חיה בבית מטונף, אבל סה"כ מאוד נהנתי לקרוא אותו ואני חושבת שיש כמה נושאים שאפשר לקבל ממנו השראה לגביהם. אם את תקראי אותו, אני רק ממליצה לך לשים לב שאת לא נופלת לבורות העצומים שנפערים בין החיים שמתוארים בספר לבין המציאות המערבית שלנו שיש בה יותר מורכבויות והסתעפויות ודברים לקחת בחשבון שנזיר בודהיסטי לא נתקל בהם בכלל.
