״אמא, אבא… אני רוצה לספר לכם משהו, ואני צריכה שתתמכו בי…״
״מה קרה?״ ההורים שלי נדרכו.
״החלטנו שאנחנו עושים לידת בית!״
כך החלטתי לספר לסבא וסבתא שלך על ההחלטה שלנו ללדת אותך בבית ולא בבית חולים.
אולי זה נשמע קצת דרמטי, אבל כמו שזה נכון להיום, במדינה שלנו, לידת בית זה באמת קצת דרמטי.
אני רק יכולה לקוות שכשאתה תהיה מסוגל לקרוא את המכתב הזה, אולי הנושא כבר יהיה יותר מקובל.
אבל שתדע לך שכשהייתי איתך בהריון, לרוב האנשים בכלל לא סיפרנו על זה.
לא רציתי לשמוע את התגובות שלהם. אבא שלך ואני בדקנו את הנושא לעומק וידענו שזה מה שאנחנו רוצים.
הרגשתי את זה בלב, הרגשתי את זה בבטן וככל שהבטן הלכה וגדלה, כך גם התעצמה התחושה – שאני רוצה שאתה – הילד שלי, הילד הראשון שלי, זה שיהפוך אותנו לאמא ואבא בפעם הראשונה – תכנס לעולם הזה בצורה הטבעית ביותר, בזמן ובדרך שאתה תבחר, בתוך הבית שבנינו עבורך שיהיה מכיל ואוהב ובעיקר שתהיה עטוף בידיים אוהבות ומוכרות.
אתה בטח כבר יודע שאני מאוד אוהבת כל דבר שהוא DIY (עשה זאת בעצמך) ולכן זה היה רק הגיוני שגם את הלידה שלך נעשה בעצמנו. נכון לרגע הכתיבה, מלאו לך 3 חודשים ואני כבר הצלחתי להתאושש קצת מאז הלידה שלך, אז התיישבתי עם אבא לכתוב את הפוסט הזה שיספר לך בעתיד איך הגעת לעולם.
הסיפור הזה מתחיל ביום העצמאות ה-19 לאפריל 2018, יום ההולדת 71 למדינה, כשיצאו שני פסים בבדיקה הביתית, בדיקת הדם שעשיתי לאחר מכן, אישרה את זה – אנחנו בהריון!
האמת שלא הייתי צריכה אותה, אני כבר ידעתי שזה קורה.
העניין הוא שלמרות הוודאות שאני חשתי, מהר מאוד הרגשתי מבולבלת מכל מיני כיוונים, כבר בתחילת ההריון טענו שאתה קטן מדי לפי מספר השבועות שאני הערכתי ולכן החליטו להזיז את התאריך של הכניסה להריון. לעומת זאת כשהלכנו לבדיקת שקיפות עורפית, הרופא אמר שהוא לא יכול לבצע את הבדיקה כי אתה גדול מדי ובכלל היינו צריכים להגיע אליו לפני שבועיים.
אבל זו הייתה רק ההתחלה – בדיקת הסוכר הראשונה שלי, יצאה לא תקינה, אז שלחו אותי להעמסה של 100. תוצאות הבדיקה יצאו גבוליות, ערך אחד לא תקין ואפילו שנדרש שיהיו 2 ערכים לא תקינים בשביל לקבוע שמדובר בסכרת הריון, הרופא החליט שחבל להסתכן ושלח אותנו למרפאת סכרת. שם באמת התחילה החגיגה – דיאטנית שתספר לי שאני לא אוכלת נכון, רופא שיגיד לי שתכלס אין לי סכרת אבל שאמשיך לבוא לביקורת וכמובן – 4 פעמים ביום לדקור את עצמי ולבדוק את ערכי הסוכר שלי.
אתה בטח לא כל כך מבין מה כל זה אומר בכלל… מבחינתי המשמעות הייתה שאני בתוכי ידעתי שאתה בריא ושלם ומושלם כמו שאתה וכבר בשלב זה התחלתי להרגיש כמו אמא שלך, שצריכה להגן עלייך. הקשבתי לרופאים ולהמלצות, אבל ידעתי שאני מכירה אותך הכי טוב ושלא אתן לאף אחד להלחיץ אותנו שלא לצורך.
למזלי בזכות לידת הבית שהתחלנו לתכנן, הקפנו את עצמנו בנשות מקצוע תומכות, מקצועיות ופשוט מהממות. שהיו שם בשבילנו לאורך כל הדרך, לתמוך, להקשיב ולייעץ כשצריך. זה עוד יתרון משמעותי שהגיע יחד עם ההחלטה ללדת אותך בבית. אנחנו יכולנו לבחור מיהן נשות המקצוע שילוו אותנו מההתחלה ועד הסוף. בחרנו את שרי קרוכמל הלוא היא אמא אדמה שתהיה המיילדת שלך, היא הכירה אותך עוד כשהיית בבטן. כבר אז הרגשת את הידיים שלה כשעשתה לך הערכת משקל ידנית, היא זו שעשתה לי סטריפינג במועד הנכון וזו שעזרה לך לצאת לאוויר העולם. היא גם באה לחגוג איתנו בברית שלך ואני בטוחה שאתה מכיר אותה גם היום.
בהמלצתה של שרי גם בחרנו את שמרית שמחי המהממת בתור הדולה שלנו. שמרית עזרה ותמכה בנו לאורך כל הדרך, כשהיינו צריכים תמיכה נפשית במהלך ההריון, כשהייתי צריכה להתמודד עם הצירים וגם כשהפכנו להורים טריים. בקיצור בחרנו לך נבחרת מנצחת שתקבל אותך כשתחליט להגיע אלינו.
אז בגדול כך עבר רוב ההיריון, הרופאים מלחיצים, שרי ושימרית מרגיעות ואנחנו מנסים להשאר שפויים ולזכור גם ברגעים היותר מאתגרים (והיו לא מעט כאלה) את מה שבאמת חשוב. שאתה בדרך אלינו ושעוד מעט אנחנו נפגשים. כמו שכתבתי ידענו מההתחלה שאנחנו מעדיפים לידת בית, אבל היו רגעים שבהם לא ידענו אם זה באמת יקרה. דבר אחד כן ידעתי בוודאות, ידעתי שאעשה כל מה שאני יכולה בשביל לאפשר לך לבחור את הדרך שבה אתה רוצה להגיע לעולם. אם תהיה גדול מדי או שתחליט להיות יותר מדי זמן בבטן ולא אוכל ללדת אותך בבית אז אלך בשמחה ללדת בבית חולים, אבל מצד שני לא הסכמתי שיזרזו אותך לצאת לפני שאתה מוכן לכך. וכן – הכרתי והרגשתי אותך כבר בבטן וידעתי (ואכן כך היה) שכשתהיה מוכן – אתה תצא.
מועד הלידה שלך התחיל להתקרב והאמת שהמתח לאט לאט גבר, לא ידעתי בדיוק באיזה שבוע של ההריון אנחנו, זאת אומרת – אני בתוכי ידעתי בדיוק מתי נכנסתי להריון, אבל הרופאים לא הצליחו להגיע למסקנה אחת וכל פעם סיפרו לי משהו אחר. זה משמעותי כי אחרי שבוע 42 כבר לא נוכל ללדת אותך בבית. המשכנו בכל מקרה להתכונן ללידת הבית – קנינו כדור פיזיו ובריכה ואבא בדק את כל הברזים בבית עד שמצא דרך לחבר לאחד מהם צינור בשביל שנוכל למלא אותה.
בינתיים הספקנו לקנות לך עגלה, עשינו DIY למיטה מתחברת (מיטת איקאה שהפכנו למיטה מתחברת, אתה יודע איך אני בקטעים האלה…), קיבלנו שידת החתלה מדודה אורלי שצבעתי והברגתי ידיות לקישוט בשביל שתיראה כמו שידת בית מרקחת וינטאג׳, דודה פרמול שלחה לך מתנות מארה״ב וסבא וסבתא הזמינו לך באינטרנט כל מה שלא היה ניתן למצוא בארץ. ואחרי שהחדר שלך היה מוכן – כמובן שהעלתי על זה פוסט לבלוג.
בשבוע 38 הרופא החליט שהגיע הזמן להלחיץ אותנו ואמר לנו שאנחנו צריכים ללכת כבר היום או מקסימום מחר לבית החולים, לעשות זירוז ושיוציאו אותך כבר החוצה, כי אחרת, לטענתו, אנחנו כנראה נגיע לניתוח קיסרי. לא יודעת בדיוק למה הוא הגיע למסקנה הזו, אני ידעתי שאתה נינוח ושליו ושעוד לא הגיע זמנך לצאת אבל האמת היא שהוא הצליח להלחיץ אותנו. למזלנו היה לנו את תמיכתן של שרי ושמרית שהרגיעו ותמכו ויחד הגענו למסקנה שכדאי באמת להיות קשובים למצב אבל אין סיבה כרגע להילחץ. זה לא פשוט להדוף את הקולות שאומרים לך מבחוץ שאתה באיחור ושאולי משהו לא בסדר אצלך אבל הנה משהו שחשוב לי שתזכור גם היום, תמיד תקשיב ללב שלך, הוא יודע את הדרך. ידעת אז מתי לצאת בזמן המדוייק ביותר עבורך ואני בטוחה שגם היום אתה יודע מה נכון לך.
בביקורת נוספת שעשינו בבית חולים, הרופאה הציעה לעשות לנו סטריפינג, שזה אומר פעולת זירוז יזומה שמתחילה לייצר צירי לידה. נראה היה שהיא גם מאוד רוצה להראות לרופאה המתמחה שהייתה איתה איך עושים את זה. גם כאן סירבנו בנימוס אבל בתוקף. בכל מקרה המועד כבר התקרב והחלטנו שאנחנו נותנים לך עד הכריסטמס – 25.12 ולאחר מכן כבר נלך לבית החולים לזירוז.
מה שהדהים אותי היה שכבר בבטן יכולנו להרגיש את האופי שלך. אבא כל הזמן אמר, שאתה מאוד מדוייק, פועל בזמן שלך, לא נותן שילחיצו אותך אבל מגיע בזמן. מעניין אם גם היום אתה כזה… אז בהתאם לאופי החזק שיש לך, בבוקר יום שבת ה-22.12 התחילו צירים. התעוררתי ב-4 בבוקר והרגשתי חוסר שקט שלא יכולתי להסביר, עברתי לסלון מנומנמת והתיישבתי על הספה ובערך שעה אחרי התחלתי להרגיש ששורף לי בבטן. כשאבא התעורר הוא החליט שהגיע הזמן לעדכן את שרי ושמרית. הצירים לא היו סדירים ובאזור 12 יצא הפקק הרירי. בשעה 3 שרי הגיעה לבדיקה, היא ראתה שאני בפתיחה 4 מחיקה 80 והחלטנו יחד לעשות סטריפינג. הפעם היה ברור לי שזה נכון, אם החלטת שזה הזמן שלך לצאת – אנחנו פה בשביל לעזור לך!
אבא הלך להביא לנו אוכל מהריבר שליד הבית וכשחזר מצא אותי במקלחת. הודעתי לו שכנראה שאני לא יוצאת מפה בזמן הקרוב (את הנודלס אכלנו כבר ביום שאחרי). בשלב הזה הצירים כבר כאבו מאוד וקראנו לשמרית שתבוא לעזור לנו. שמרית הגיע בשעה 6 בערב ויחד איתה, אבא שם לנו מוסיקה, הדליק נרות, מילא את הבריכה ובשביל להשאיר את המים חמים היה צריך לשפוך סירים רותחים שחימם על הגז כי גמרתי את כל הדוד כבר על ההתחלה. אני זזתי מתנוחה לתנוחה, מנסה להתמודד עם הכאב שהיה עוצמתי ביותר אך מרגש בו זמנית. קסום שאתה בחרת להיוולד בליל ירח מלא וכל מה שרציתי לשמוע היה את דיטריך פישר דיסקאו שר את מונדנאכט (ליל ירח) של שומאן, לא יודעת איך אצלך היום, אבל אז לא היתה אפשרות לעשות ריפיט ביוטיוב אז אבא כל הזמן החזיר את השיר להתחלה 🙂
כשלא הייתי מתחת לזרם המים החמים, גיליתי שנשימות ממש חזקות ולהוציא נהמות עזר לי לשכך את הכאב, מזל שיש לי 3 תארים בפיתוח קול, או כמו שאבא קרא לזה: קורס ההכנה ללידה היקר ביותר בעולם. כך גיליתי שגם לשכך כאבים אפשר לעשות DIY…
אחרי עוד שעה או שעתיים שרי חזרה, כבר הייתי בפתיחה יותר גדולה ובערך בעשר נכנסנו ללידה פעילה. האמת, שזה לא היה פשוט… התחלתי ללחוץ ואתה יצאת ונכנסת, יצאת עוד קצת ושוב נכנסת וכל לחיצה כזאת לא רק דוחפת אותך למטה אלא גם את ארוחת הבוקר שאבא הכין לי למעלה. היה לי קשה לנשום ולרגע לא הייתי בטוחה איך כל זה הולך להסתיים. אני עברתי מהבריכה, לספה, לעמידה, לכריעה וחוזר חלילה, שרי איתי נושמת, בודקת, ומכוונת ואבא ושמרית מסביבי, מעודדים מלטפים ותומכים.
בשתיים עשרה בלילה שרי אמרה שיש לך עוד שעה לצאת ושאם לא תצא עד אז נצטרך לחשוב מה צעד הבא. בין כל התנוחות גילינו שהשכיבה על הגב על הספה עובדת הכי טוב. הרבה שמן שקדים נשפך שם. זוכר שכתבתי שאבא אומר שאתה תמיד מדייק? אז גם כאן, רגע לפני (כי אי אפשר לזרז אותך סתם) בשעה 00:53, 7 דקות לפני הדד ליין, החלטת לצאת אלינו. 3.920 קילו של אושר עילאי הגיעו לעולם. בקצב שלך בשלווה וברוגע ואל ידיים מוכרות ואוהבות
אני לא יודעת אחרי כמה זמן יצאה השיליה. בשלב הזה רעדתי בטירוף מהמאמץ ואני לא בטוחה שאפילו קלטתי לגמרי מה קורה, את זה שאחרי 9 חודשים של ציפייה, אתה שוכב עליי עכשיו בריא ושלם. נולדת כל כך רגוע ששרי הייתה צריכה להכאיב לך קצת בשביל שתבכה. אבא זוכר אותך מיד איך שיצאת, עוצם עיניים מונח על החזה שלי ומחבק אותי הוא אומר שראו שהרגשת עליי הכי בטוח בעולם.
אבא צלצל לסבא וסבתא ב-3 לפנות בוקר, סבא ענה (קצת ישנוני) ובתוך חצי שעה הם הגיעו לפגוש אותך בפעם הראשונה, הרימו אותך וחיבקו אותך. המשכנו לשבת איתך ככה, קצת המומים, אבל שלווים ומאושרים באופן שמעולם לא הכרנו לפני כן ואחרי כמה שעות הלכנו לישון יחד איתך במיטה שלנו, בבית שלנו בדיוק כמו שחלמנו.
אחרי הלידה שלך, כשסיפרתי לאנשים שנולדת בבית הם קראו לי אמיצה ושאלו איך לא פחדתי ללדת בבית ועוד בלידה הראשונה? למען האמת, אני לא ממש מבינה אותם. בעייני היה יותר מפחיד ללדת בבית חולים עם צוות שאני לא מכירה שמתנהל לפי פרוטוקולים שאולי נמצאים שם כדי לשמור עלינו שנהיה בריאים אבל אולי הם גם כלליים ולא מצליחים לראות באמת אותנו ואת הצרכים שלנו. שניגשים ללידה בצורה התערבותית כמו מחלה שצריך לרפא ועדיף כמה שיותר מהר ולא בצורה פיזיולוגית כמו תהליך טבעי שצריך לתת לו את התנאים האופטימליים על מנת שיקרה בפשטות ובקלות. כמו הלב שלנו גם הגוף יודע את העבודה כל עוד לא מפריעים לו. אני יודעת שאי אפשר להכליל ויש מיילדות מדהימות ודולות קשובות וצוותים מקצועיים אבל כמו שכולם אמרו לי – ״זה עניין של מזל, תלוי על איזה צוות את נופלת״. אבל אני לא רציתי ליפול, בטח שלא בלידה שלך. רציתי לבחור את המיילדת שתיילד אותך. רציתי את השקט והוודאות הזו. בכל מקרה כשנולדת גרנו שלוש דקות ממאיר (מדדנו) על כל צרה שלא תבוא, אז ללידת הבית הגענו בראש שקט לחלוטין.
כמו שבטח כבר הבנת להחלטה ללדת אותך בבית היו כל מיני מחירים. בין היתר, כמו שהרופא שניסה להניא אותי מהרעיון אמר – זה מלכלך! גם השטיח וגם הספה התלכלכו בדם. אבל אל תרגיש לא נעים… השטיח גם ככה היה בדרך החוצה ואת הספה סבא הצליח לנקות עם קרח ב-5 בבוקר (תשאל אותו על זה, אני בטוחה שהוא ישמח לספר לך את כל הפרטים…). בנוסף, זה לא היה זול והייתה סביב זה עבודת הכנה שאין כשיולדים בבית חולים. מצד שני האלטרנטיבה, ללדת עם מיילדת או רופא לבחירתי בבית חולים פרטי עלתה הרבה יותר. חוץ מזה ידעתי שאני רוצה את אבא קרוב. בבית החולים הוא היה יכול לבוא רק בשעות הביקור או מקסימום לישון על כורסת טלויזיה לידי. הוא היה חלק מאוד פעיל בלידה שלך, כמו שאבא צריך להיות. נכון שאני דחפתי אותך החוצה אבל הוא דחף אותי להמשיך גם כשהיה לי ממש קשה וכשאני הייתי כאובה אחרי הלידה הוא היה שם להחזיק אותך, להחליף לך, להרדים אותך. חשוב לי שתדע גם אתה לחיים שלך, אבא חיוני ללידה לא פחות מאמא!
אם היה בית יולדות באזור אולי היינו הולכים אליו, אם הייתי יכולה ללדת בבית חולים עם מיילדת לבחירתי בתקציב סביר אולי היינו עושים את זה. אבל אלה אופציות שלא קיימות כרגע. אני מקווה שעד שאתה תקרא את זה, אולי משהו ישתנה. אני באמת לא חושבת שלידת בית זו האופציה היחידה אבל אני חושבת שמבין מבחר האופציות שהיו קיימות עבורנו זו הייתה היחידה שגרמה לי להרגיש שרואים אותי, שנתנה לי בטחון ואפילו וודאות אל מול מאורע לא וודאי שכזה.
ואולי יום אחד גם אתה תתלבט מה לעשות יחד עם בת הזוג שלך. לכל מי ששואלת אותי אם אני ממליצה על לידת בית אני אומרת שלא בהכרח. אני ממליצה לה להקשיב לעצמה, לבן הזוג שלה וכמובן ולתינוק שבדרך. תדע לך שאישה בהריון יודעת מה טוב לה והכי חשוב שהיא תרגיש בטוחה ומוגנת, עבורי זה היה בבית עבור אחרות זה יכול להיות בבית החולים. כל האפשרויות טובות כל עוד את קשובה לעצמך ולא נותנת לאף אחד להפחיד אותך לשווא.
שרי ושמרית באו לבקר אותנו בימים שאחרי הלידה. בכל זאת היינו הורים טריים ואפשר כבר לגלות לך שלא בדיוק ידענו מה לעשות… אבל אני חושבת שהצלחנו להתמודד לא רע, מה דעתך? אני פשוט שמחה שהלידה שלך לא הייתה מין מאורע מטושטש ומצלק שאנחנו מעדיפים לשכוח אלא ארוע שאנחנו רוצים לנצור ולהתמלא ממנו ולשאוב ממנו כוחות. נולדת אחרי 7.5 שעות, מסתבר שזה זמן קצר יחסית ללידה ראשונה. כשסיפרתי לאחות בטיפת חלב שלא נותרו חתכים או קרעים ושהשיקום שלי מהיר יחסית, היא אמרה לי בשקט: ״טוב בטח, ככה זה בלידת בית״.
אז זה סיפור הלידה שלך. כרגע אתה בן 3 חודשים, ישן עליי במנשא ואני לא מפסיקה להרטיב אותך בדמעות שלי בזמן שאנחנו כותבים את זה. תדע לך שאפשר להרגיש בכל ההוויה שלך שנולדת בבית. אני תוהה לעצמי איפה תהיה כשתקרא את זה? בן כמה תהיה? האם רק למדת לקרוא? או שאולי אתה כבר איש בוגר, אולי אפילו יש לך אישה… ואולי אפילו… אתם בדיוק מתלבטים איפה כדאי ללדת את הילד הראשון שלכם…
אה ועוד דבר… תודה שבחרת בנו להיות ההורים שלך.
עוד קצת תמונות מהלידה
