כשסוף סוף הגעתי לשבוע שאפשר לספר שאני בהריון, אחרי טרימסטר ראשון קשוח מאוד… התחילו להגיע השאלות… איפה תלדי? את שוב רוצה ללדת בבית? והתשובה הייתה כמובן כן. זה מה שאני רוצה. עם זאת ברור לי שהרצון שלי הוא לא זה שקובע…
למרות שרציתי ללדת בבית, כבר מתחילת ההיריון הייתה לי תחושה פנימית שהלידה הזאת תהיה בבית חולים. בכל זאת, נפגשנו עם שרי מיילדת הבית שלנו ועם ליאן הדולה שלנו מתוך כוונה ללדת בבית. מסתבר שכבר בפגישה עם ליאן אמרתי לה שאני ממש רוצה ללדת בבית אבל אני מוכנה להיות מופתעת.
ועדיין… לירידת מים בשבוע 34+5 לא ציפיתי. אחרי התייעצות קצרה עם שרי, הבנתי שאנחנו צריכים לטוס לבית החולים ולהתכונן שירצו לאשפז אותנו. עוד לא היה לי כרטיס מעקב הריון, לא סיימתי להכין את הבית ואת כל ציוד התינוקות המאובק שחיכה 3 שנים, ובטח שלא ארזתי תיק לביה״ח. ככה נמוגה לה הפנטזיה על לידת בית.
שעה אחרי כבר היינו בלניאדו במיון יולדות. הרופאה מתחקרת אותי על כל הגורמים שיכולים להוביל לירידת מים מוקדמת על כולם התשובה היא לא…. לא ברור לה למה זה קרה. אבא שלך כבר הבין, את היית מוכנה לצאת החוצה אז למה לחכות? את מיצית את החוויה ואת רוצה לצאת.
רק דבר אחד לא הצלחנו לעכל… עקרב?? באמת את רוצה להיות מזל עקרב? שאלתי את הרופאה בצחוק אם את בהכרח תיוולדי עקרבית והיא חייכה חיוך מבויש ואמרה ״אני מקווה בשבילה שכן…״ את עקרבית? שאלתי אותה והיא אמרה ״כן, זה מזל מדהים אני לא מבינה למה אנשים כל כך נרתעים ממנו״.
ועכשיו ברצינות, התהליך הוא סטרואידים להבשלת ריאות, אנטיביוטיקה לוריד ולקוות שלא תצאי לפני שבוע 35. אנחנו כמובן נשארות בבית החולים בהשגחה. מוניטור 3 פעמים ביום, לחץ דם וחום 3 פעמים ביום. בדיקות דם אחת ל-3 ימים ואהובת ליבי הברנולה שלא הבנתי למה הייתי צריכה להיות איתה כל הזמן, אם פעם אחת היא יצאה עם דם קרוש, פעם אחרת הצינורית יצאה ממקום אחר ביד ועם כל זה בסוף, אחרי הלידה, כשנתנו לי פיטוצין להתכווצות של הרחם, הברנולה בכלל לא הייתה מחוברת לוריד. כל היד שלי התנפחה והיו צריכים לפתוח וריד חדש. סיוט הברנולה הזאת סיוט.
אחרי ההלם של היום הראשון של האשפוז, נראה שהכל מתקדם לפי התוכנית. מנסים למשוך עד שבוע 37, אם לא יתפתחו צירים עד אז יעשו זירוז. יופי לשמוע. אמנם אני כבר לא אלד בבית אבל עדיין העדפתי להמנע מפיטוצין ואפידורל. עוד יום עובר ועוד יום, אחרי כמה ימים בביקור אצל הרופאה, היא הסבירה לי שבתרבית השתן מצאו קלבסיאלה וזה הגורם לירידת המים המוקדמת… קלבסיאלה שמבסיאלה זה ברור שהבנת שהחודש האחרון הוא בזבוז זמן ואת בכל מקרה היית מוצאת דרך לצאת.
את כבר היית גדולה, בשלה ומוכנה. אבל אולי בכל זאת תחכי עוד קצת שנתקרב לשבוע 37? אבל אם אפשר לא היום וגם לא מחר וגם לא ב-4.11 אבל תחליטי בעצמך מתי, זה הכי חשוב לי, אני לא רוצה שאנחנו נחליט בשבילך…
צחוק צחוק, אחד הדברים שהכי פחדתי מהם היה שאני אצטרך להחליט בשבילך מתי לצאת. ופתאום היי, הגענו לשבוע 36, קבעתי זירוז טבעי כי פיטוצין לא רציתי והנה אחרי 2 לילות של צירים שהולכים ומתחזקים ובבוקר נעלמים, היה ברור לכולם שהלילה זה קורה. לוליק הלך לישון אצל סבא וסבתא ואבא בא להיות איתי בבית החולים.
הכל היה די קול עד 10 בערב ואז הצירים הלכו והתחזקו והצטופפו. ב-12 בדיוק כמו שליאן צפתה, התחילו הצירים החזקים. ניסיתי לישון בין ציר לציר כי זה כבר לילה 3 שאני לא מצליחה לישון. הצלחתי להעביר את הצירים בנהימות והימהומים (תודה לכל התארים שעשיתי בפיתוח קול). ב-2 אבא כתב לליאן שתגיע, וב-3 היא הצטרפה אלינו. ב-4 היינו בחדר לידה עם פתיחה 6!!! ליאן אומרת שעד 6 את בחוץ.
ואוו איזה חדר לידה חדש ומפתיע. לפני 3 שנים כשהגענו לסיור בלניאדו בהריון עם לולו לא ראינו את החדרים האלה. לא בטוח אם הם בכלל היו קיימים. בכל מקרה, לאה המיילדת הציעה ללכת להעביר את הצירים במקלחת ואז לבוא לעשות מוניטור. מוניטור מצויין אנחנו כבר ממש מיומנות בזה. היא רוצה לבדוק את הפתיחה הראש שלך תקוע בצד ימין. מה?? איך תצאי ככה? מתיחות סיבובי רגליים סיקולים. איייייי הלוווו אני בציר!!!
״את בטוחה שאת לא רוצה אפידורל?״ לא אני לא רוצה אפידורל. אני אנסה גז צחוק. הוא לא ממש עזר לי ואפילו עשה לי בחילה. למזלי בחרנו דולה מעולה, שהייתה איתנו לאורך כל הדרך, תמכה, הסבירה, הרגיעה ועזרה לנו ללדת לידה טבעית, ממש כמו שרצינו.
והנה, אנחנו מתקדמות יפה, הראש שלך בחוץ, כמעט.. יש סף קטן שרק צריך לעבור אותו. לא יודעת כמה זמן זה לקח לנו לעבור את הסף הזה, מודה שבשלב הזה כבר צרחתי את החיים שלי. זה הרגיש לי כמו נצח ופתאום התחלפה משמרת והחדר התמלא במיילדות וכולן מעודדות אותי לדחוף, שזה כבר קורה ועוד שתי דחיפות ואת בחוץ, וזה בדיוק מה שקרה. 07:07 ב-3.11.21 בדיוק בזמן לזירוז הטבעי, את כבר היית בחוץ וכמה שזה כאב!
עדיין לא הגיע הזמן למזל טוב, עכשיו אני עוד צריכה ללדת את השיליה, השם ירחם. אבא הביא אותך אליי נקייה ולבושה ואמר לי בהתרגשות ״מתאים לה השם אלה״ אני וליאן ענינו לו ביחד: ״לא עכשיו!״
השיליה לא יצאה שלמה וצריך לעשות ״רוויזיו״. ובשניה מלידה טבעית זה הפך לניתוח. בינתיים אבא וליאן הלכו איתך למחלקה. 10 דקות אחרי ההרדמה הייתי בן אדם חדש, לא הרגשתי כלום. לעשות את הרדמה אחרי הלידה, גאונות. הגיע הרופא, עשו לי את הרוויזיו בהצלחה וביעילות ואז נשארתי לבד בשקט פנויה להתחיל להתרגש רק שבמקום זה התפרקתי בבכי של עייפות ולחץ ומתח והורמונים… אחרי כמה דקות נכנסו כמה אחיות ומתלמדות ומיילדת ובאו וחיבקו אותי והרגיעו ועודדו אותי. בחיי, איזה צוות מדהים. איזה רגע חזק. אני ממש שמחה שבחרנו את לניאדו.
אבא חזר איתך, נתתי לך לאכול ואז עברנו להתאוששות עד אחרי הצהריים, בדיוק כשעברנו לאפס הפרדה מיכאל וסבא וסבתא באו לראות אותך אבל לך היה אסור לצאת, למיכאל היה אסור להכנס והשומר לא נתן לכם להפגש אפילו בדלת. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי על איך בחרת להיוולד לעולם החדש בדיוק כשהעולם הישן בתהליכי קריסה.
את נולדת במשקל 3.510, לא פגה בשום צורה ואופן חוץ מהבקע הטבורי (שעכשיו כבר כמעט נעלם לגמרי). בחדר הלידה נרשמה התלהבות רבה מחבל הטבור המושלם שלך (שהיה קלוע כמו חלה), מהאצבעות הארוכות שלך (כמו של פסנתרנית), הציפורניים המסודרות שלך (רק למרוח לק), הלחיים הרציניות שלך (3510 בלחיים). ינקת מעולה מהרגע הראשון וישנת על הגב בכיף בלי עיטוף ובלי נעליים.
אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע. את הגעת כשהייתי מוכנה. את מיכאל היה לי מאוד חשוב ללדת בבית. מאוד! אני הייתי צריכה להיות בשליטה. אם היה קורה לי איתו מה שקרה לי איתך זה היה שובר אותי והייתי לוקחת את זה מאוד קשה. ירידת המים המוקדמת אמנם הפתיעה אותי, אבל אחרי שילדתי את מיכאל בבית, הבטחון והרוגע שלמדתי בלידה הראשונה, איפשרו לי לשחרר ולסמוך עלייך שאת יודעת בדיוק מה את עושה, ושאת ובורא עולם מסונכרנים על הלייף האק של החיים. לצאת חודש לפני הזמן בלי להיות פגה. פלא.
זה השלב להודות לכל מי שעזר, תמך ואיפשר את הלייף האק המופלא הזה. לאבא שלך שתיזז הלוך ושוב על הקו לניאדו – חריש, שסבל כל הלילה מצירי הזדהות. לליאן המופלאה שהייתה שם לתמוך בנו, להסביר, להרגיע ולהיות איתך ברגעים שאנחנו לא היינו פנויים לזה. לשרי שהמשיכה לתמוך גם מרחוק. ללאה המיילדת, לכל הצוות המדהים והמסור בלניאדו (במשך השבועיים יצא לי להכיר לא מעט אנשי צוות…) ללולו הקסם שמצא את עצמו בסיטואציה חדשה וזרה בלי שום הכנה מוקדמת וזרם על להיות גדול ומבין, לאסטלה שהייתה שם לדאוג ללוליק ולסבא וסבתא שלך שיודעים להתגייס בזמני משבר, תרתי משמע… ואחרונה חביבה, תודה לך! שנתת לי את ההזדמנות להכיר אותך עוד לפני שיצאת מהבטן, שחסכת לי כמעט חודש שלם של הריון, וכמובן שבחרת בנו להיות ההורים שלך.
עוד כמה תמונות:
הי לולה שלי
