עכשיו כשהחוזה החדש כבר חתום וההובלה כבר נקבעה, הרבה מהרהיטים ופתרונות האחסון נמכרו והבית מלא פזרת וארגזים, זה מתחיל להרגיש מאוד אמיתי ובשבוע האחרון עולים לי כל מיני זכרונות מארועים שהיו במהלך חמשת השנים שבילינו פה:
איך לפני שעברנו, לא הצלחתי לישון ובשש בבוקר נסעתי מרמת אביב כדי לבדוק מה המרחק של העמוד סלולרי מהבית כי פחדתי שנעבור לכאן, נקבל סרטן ונמות. איך העברנו ערבים ארוכים במרפסת בהתלבטויות מקצועיות ואישיות, איך הוצאה לפועל איימו שיעקלו לנו את הבית בגלל איחור של חודשיים בתשלום חשבון הארנונה. איך כשעברנו לפה קיבלנו את אחת המתנות המפתיעות – פלוציק שלנו שבמשך שבוע פחד מאיתנו נורא וישב כל היום מחוץ לחלון במרפסת שירות ובא לרחרח אותנו ולבדוק אם אנחנו בסדר רק בלילה כשהלכנו לישון.
איך נפתח לנו כאן מרחב לגלות מי אנחנו ולעשות שינויים, איך התנפצו פה חלומות שחשבנו שרצינו להגשים ובמקומם צמחו חלומות אחרים הרבה יותר מדויקים. איך למדנו להקשיב לעצמנו ולקבל החלטות לא שגרתיות גם מול קולות שלא תומכים בנו וחושבים שאנחנו משוגעים. אחת מההחלטות ה״משוגעות האלה״ כמובן הייתה ההחלטה ללדת את מיכאל כאן בבית על הספה.
כאן למדנו להתהפך, לזחול, לשבת, ללכת ולרוץ. כאן פתחנו סניף של שילב ועוד אחד של איקאה. כאן מימנו לשלמה וציפי עשירית מהמחיר של הדירה.
בכנות כפר סבא, אני חייבת להודות, אני לא מרגישה שאני מכירה אותך לעומק, אני מכירה את השכונות הירוקות, את אזור התעשייה ועוד כמה רחובות ראשיים במרכז העיר שנדרשתי אליהם בעיקר בשביל עניינים בירוקרטיים. כשרק עברנו השכונה הירוקה התאימה לנו כמו כפפה ליד, דירה חדשה, מרפסת, מחסן, 2 חניות, מעלית, ואפילו אמבטיה, ללא ספק עלייה ברמת החיים.
זה היה שדרוג רציני מהדירה ה״משופצת״ בלי אמבטיה, בלי מחסן ובטח בלי חניה שבה גרנו ברמת אביב. הקרבה לכביש 4 היתה נהדרת כי זוהר ואני היינו כל הזמן בדרכים. כשמיכאל נולד שמחנו על הגינות והפארקים, על פרויקטים מופלאים כמו אם לדרך וסירי לידה שעזרו לנו לשרוד תקופה מאתגרת מאוד.
לרגעים זה הרגיש לנו שאפשר לבנות פה חיים, אבל בשנה וחצי האחרונות שהרגישו כמו עשור, דברים התחילו לחרוק… ברור שזה משבר קולקטיבי לאומי ועולמי ובכל זאת הוא השפיע עלייך וציער אותנו לגלות את האופן שבו בחרת להתמודד איתו. אני לא ארחיב בדוגמאות, את יודעת מה עשית… אני רק אציין שפתאום נעשה לנו מחניק וצפוף וקטן בדירה שפעם הרגישה גדולה. הגינות כבר עושות לנו טראומה ונמאס לרדת כל פעם לאותו מרכז מסחרי בשכונה. על מסעדות ובתי קפה אין על מה לדבר כבר תקופה ארוכה וגם לא על חדר כושר או על לראות הצגה. אם אי אפשר לעשות כלום והחיים גם ככה עברו לדיגיטל, אז פתאום לא ברור מה הטעם בלהצטופף במרכז?
חשבנו הרבה והתלבטנו קשות אם יש לנו פה עתיד לשנים ארוכות וכל פעם הגענו למסקנה שלא.. זה הזמן שלנו להפרד מהסביבה שהפכה למוכרת אבל לא כל כך נוחה.. ולצאת להרפתקה חדשה שלא ברור בכלל לאן היא תוביל בייחוד כשאנחנו רואים רק חלקיק מהשביל… אז תודה לך כפר סבא על 5 שנים של התבגרות וצמיחה הגענו זוג ואנחנו עוזבים משפחה. תודה רבה ולהתראות!
