לפני 8 חודשים כשאוצ'ו נפטר החלטתי שאני חייבת לספר את הסיפור שלו ובמקביל לא הייתי מסוגלת לשבת ולכתוב את הפוסט הזה, כי זה כואב ברמה שקשה לי להסביר. הגעתי למצב שבו הפוסט הזה, שאני לא מצליחה לכתוב כבר לא מאפשר לי להמשיך ולכתוב על הנושאים הרגילים של הבלוג… לפני שאגיע לסיפור הגסיסה והמוות שלו אני רוצה קצת לכתוב על החיים שלנו יחד.
ב-2016 עברנו לגור בכפר סבא, הדיירת היוצאת שאלה אם אנחנו רוצים חתול כי יש לה שני חתולים שלא מסתדרים. לא כל כך ידענו מה להגיד, בחיים לא חשבנו על האופציה של לגדל חתול. ניסינו לעשות קצת גוגל להבין במה זה כרוך ואז אמרנו לה שכן. לא היה לנו מושג שיש בנו את היכולת להתאהב בחתול. כמה ימים אחרי שנכנסנו לדירה היא באה לתת לנו אותו. אנחנו היינו הבית השלישי שלו, היא קיבלה אותו מאמא של חברה של הבן שלה כי אחד הילדים פיתח אלרגיה. הוא היה הבית הראשון שלנו יחד, התחתנו רק 3 חודשים לפני שקיבלנו אותו במתנה. אוצ'ו קראו לו או אוצ'קולין בשמו המלא. אנחנו קראנו לו בכל מיני שמות חיבה אחרים כמו פלוציק, פלוציקי, חצ'פורי, חצ'פורפור, צו'פקי לופקי ועוד..
בשבועות הראשונים פלוציק היה מפוחד ומבולבל וכל היום ישב מחוץ לחלון במרפסת שירות ורק כשהלכנו לישון הוא נכנס הביתה ובא אלינו למיטה לבדוק מי אנחנו והאם אנחנו ראויים לאהבה שלו. עם הזמן הפכנו להיות משפחה. במשך 6 שנים הוא בא לקבל את פנינו בכל פעם שנכנסנו הביתה. הוא ליווה אותנו עם האהבה והקבלה שלו בכל צומת דרכים, בכל שמחה, בכל משבר, בכל התלבטות, כשהיינו עייפים, כשהיינו עסוקים, כשהיינו חולים. הוא היה מלך הבית, היה לו כסא בר בכל חדר שיוכל להיות גבוה ובעיניינים. הכנתי לו כל מיני DIY-ים למתקני גירוד ומסלולי טיפוס. הוא אהב לשתות רק מים זורמים, הוא אהב לאכול אבטיח ומלון ולפעמים גם כרוב וחסה. הוא אהב לצוד קשים וגומיות, ולשרוט ספות שטיחים וכסאות. הוא אהב לעזור לנו להחליף סדינים ונהנה גם לפתוח יחד כל חבילה חדשה.
הוא אהב להתפנק עלינו והיה בא שנגרד לו במצח, בלחיים מאחורי האוזניים ובצוואר. הוא אהב להיות מטופח והיה נותן לי לנקות לו את האף, העיניים והאוזניים. כמובן שאין מרגשת כמו הידיעה שנבחרת לליטוף עם הזנב או שהוא החליט להתיישב עלייך ולגרגר. את הפרווה הלבנה המבריקה המדהימה שלו שלא הסכמנו לספר, היינו לוקחים אותו למספרה לסירוק, והייתה לו סבלנות, הוא היה נותן לסרק איזה רבע שעה עשרים דקות לפני שהוא היה מתחיל להתרגז. אף פעם לא הפריע לי שיש מלא פרווה בכל מקום. פלוציק היה יפה, כל כך יפה עד שבשלב מסוים פתחנו לו פרופיל באינסטגרם ויש לו מעל אלף עוקבים. הוא היה שובב, שמח ובריא. עד הרגע שבו הדברים התחילו להתדרדר היינו הולכים איתו לוטרינר רק לביקורים שגרתיים.
הוא דגר על הילדים כשהיו בבטן ושמר עליהם מקרוב אחרי הלידה. הוא אפילו בא לעזור לי עם הצירים בלידה של מיכאל. כשהילדים היו מציקים לו הוא ידע שהוא לא נכנס איתם לפינה אלא קם והולך. הוא היה כזה נמר מתוק ועדין. ממש נסיך פרסי- צינצ'ילה- הימלאיה – בלו פוינט. עדין עדין אבל בכל זאת נמר, היו פעמים שהוא היה בא ונותן לי ביס ברגל אם הוא היה כועס או שהיה קופץ מהארון למטה שני מטר. התמונות של פלוציק כיכבו פה בכל מיני פוסטים, הן ימשיכו לככב גם במצגות והדרכות כי כל תמונה איתו אוטומטית הופכת ליותר יפה.
המעבר לחריש לא היה לו פשוט. כל המשוואה השתנתה, בית חדש, גינה גדולה, חתולת בית נטושה שמגיעה לאכול לו את האוכל, שקראנו לה שולה. לא ידענו כל כך איך להתמודד עם המצב, זרמנו איתם, לרגעים היה נדמה שהם מסתדרים ולרגעים פחות. מדי פעם פחתול (חתול רחוב תוקפני ומוזנח) היה מגיע לביקור ואותו היינו מגרשים באופן אקטיבי, יש גבול. ואז גם אלה נולדה. לא ברור בדיוק מתי זה התחיל, אולי כשעברנו לחריש או אולי כבר בכפר סבא, קשה לדעת יכול להיות שזה נמשך כבר הרבה זמן, אם הבנתי משהו על חתולים מכל הסיפור של פלוציק זה שהם צריכים להגיע למצב ממש קריטי וחמור לפני שהם מתחילים להראות סימנים שמשהו לא בסדר.
בדיעבד קלטנו שהיו סימנים וגם שהוא ניסה לתקשר איתנו שהוא במצוקה אבל אנחנו לא היינו פנויים לשים לב.
המשך בחלק הבא
