אחרי שכביכול נגמרה הקורונה וחזרנו לשגרה. באזור מרץ זה היה? אני לא הצלחתי לחזור לשגרה ונכנסתי לתקופה שהייתה עבורי ממש בלתי נסבלת. לא יכולתי להמשיך כאילו לא קרה כלום. אחרי שנה שלמה שהיינו סגורים בבית, כבר לא יכולתי להיות יותר בבית והרי אני גם עובדת מהבית, אז חוץ מלשים את הילד בגן אין לי הרבה סיבות לצאת. הגעתי למצב שאני לא מסוגלת לקום בבוקר לעוד יום של בית, לא יכולה לשים עוד מדיח, לא מסוגלת לשים עוד מכונת כביסה, לא יכולה להכין אוכל לא יכולה לנקות פשוט לא יכולה. וככל שהזמן עבר זה רק החמיר. בשיחה לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי אומרת לאחת הלקוחות שאני כבר לא סובלת את הבית הזה יותר ואני חייבת שנעבור מפה בהקדם. אז היא הסתכלה עליי בייאוש ואמרה ״אם בארזים נפלה שלהבת…״
אם אני הארזים אז לגמרי נפלה בהם שלהבת, והרבה יותר מזה. פשוט רציתי שכל הבית יעלם, או להיעלם בעצמי אבל זה כמובן לא בדיוק אפשרי… אז ירדתי למוד חסכון באנרגיה ועשיתי את הכי מעט שאפשר. כי בכל זאת, אי אפשר לעצור את הגלגל הענק של התחזוקה השוטפת ואם לא עושים את הדברים, זה אחר כך רק הולך ומצטבר ואני בהתאמה הולכת ומרגישה יותר ויותר רע.
חלק גדול מזה שנשברתי באמת קשור לקורונה, למיאוס שאני חשה מהמציאות שלנו בארץ ומהצורך העז שלי לעבור מהדירה הזאת. אבל בנוסף לזה היו לי בחילות איומות. היו לי בחילות כי לא אכלתי, בחילות כי כן אכלתי, בחילות מריח של עץ בגינה, בחילות מהריח במעלית, בחילה מהריח של מיכאל כשהוא חוזר מהגן, בחילות כששתיתי מים, בחילות כשהלכתי לישון, בחילות באמצע הלילה וכמובן הקאות בבוקר. בקיצור, הבחילות לא עברו באף שלב של היום. בשלב זה, בטח כבר ברור לך שאני בהריון 🙂
אני שמעתי עד כה רק על דיכאון אחרי לידה. אחרי הלידה של מיכאל לא הפסיקו לשאול אותי בכל מקום אם יש לי מחשבות אובדניות ולא הבנתי מה רוצים ממני. אבל בעקבות החודש האחרון, הגעתי למסקנה שיש גם דיכאון טרימסטר ראשון. במקרה זה השתלב לי מצויין גם עם דיכאון פוסט קורונה. מה שהכי גרוע בדיכאון טרימסטר ראשון, זה שלא מקובל לשתף אנשים בחדשות המרגשות עד שהוא נגמר. אז את צריכה לסבול לבד, בשקט. בנוסף לזה, כשאת בהריון משום מה כל הפוקוס של מערכת ה״בריאות״ הולך רק לעובר ולאף אחד לא באמת משנה מה עובר עלייך. היה פשוט סיוט ואני בהתאם לנורמות החברתיות שמרתי את זה לעצמי וסבלתי בשקט (יחסי) כלומר לא הפסקתי לאכול לזוהר את הראש… ניסיתי את מזלי עם כל מיני תרופות סבתא כמו סוכריות ג׳ינג׳ר, אכילת ארוחות קטנות ועוד כל מיני מתודות שלא באמת עזרו. בכל מקרה, התקופה הזאת פלוס מינוס עברה ואני באמת לא מאמינה ששרדתי אותה ועכשיו אני כבר יכולה לשתף אתכן.
אם להודות על האמת בכל התקופה הזאת לא באמת הצלחתי להתחבר לפלא הבלתי נתפס הזה ולהתרגשות מזה שיש בן אדם שגדל לי בתוך הבטן אבל לפני שעה זה הפך למוחשי וגילינו שזאת בת… אז עשיתי עצירה קטנה בכתיבת הפוסט לבכות את העיניים שלי החוצה (באנגלית זה נשמע יותר טוב…) זאת בת!!!! בבבבבבבת! ב-ת! והיא תיוולד בע״ה בדצמבר (לפי מיטב המסורת המשפחתית..), מיכאל יהפוך לאח גדול ואנחנו נהיה הורים לשניים. אמאלה ואבאלה!
נ.ב.
צרפתי למטה כמה מהניסיונות הרבים שעשינו עד שהצלחנו לצלם תמונת קאבר.
[pojo-slideshow id="12030"]
