זה מה שמישהי שהתעניינה לגבי תהליך איתי אמרה לי השבוע.
היא אמרה לי שהיא צריכה שמישהי תבוא אליה הביתה, תקפל לה את הבגדים, תתלה לה מדפים, תזיז רהיטים…
"את יודעת… תעשי לי קסמים כמו מרי פופינס…"
הסברתי לה שאני לא עושה את זה, ואז הבנתי שהשם פופינס יכול להיות מבלבל…
אז החלטתי לכתוב לכן מה בעיניי מרי פופינס באמת עושה.
מרי פופינס גידלה אותי. היא השכיבה אותי לישון כל לילה וכיסתה אותי בשמיכה. כל לילה הייתי נרדמת מול הסרט וכמו מדיטציה זה עובד גם מתוך שינה, הערכים שלה חלחלו אליי.
היא לימדה אותי שגם דברים מבאסים אפשר להפוך לכיפיים. שאמור להיות בבית מקום לכולם. שמראה, מנורה ועציץ יכולים להפוך חדר לבית. שהורים אמורים לראות את הילדים שלהם. היא הביאה אז גישה חדשנית לגידול ילדים.
היא היתה נחרצת וסמכותית ובמקביל רכה ומכילה והיא הצליחה להשיג תוצאות.
חלמתי שגם אליי הביתה תגיע מרי פופינס כזו. יכול להיות שכשהבנתי שזה לא יקרה, החלטתי שיום אחד אהיה כזו בעצמי. אני זוכרת שכבר בגיל 5 היא גרמה לי לרצות ללכת לשיר. כמו שהבנתי את זה אז, היא הצליחה לעשות שינוי בבית ובמשפחה בעזרת הקול והמוזיקה שלה. על המסע שלי בעולם השירה אפשר לכתוב הרבה פוסטים, אבל זה לא הנושא של הפוסט הזה. רק ב5-6 שנים האחרונות הבנתי שזה הרבה מעבר ועד כמה היא השפיעה עליי, על תפיסת העולם שלי ועל צורת העבודה שלי.
הבנתי שמרי פופינס לא מגיעה כדי לסדר למשפחת בנקס את הבית, היא גם לא מגיעה כדי לעשות בייביסיטר לילדים.
מרי פופינס מגיעה כדי לעזור להורים וגם לילדים, להבין את הצרכים שלהם, להכניס אותם לתוך הבית, ולעשות מקום לכולם. בתחילת הסרט כל אחד חי בסרט שלו, האבא חושב שהוא צריך רק ללכת לעבודה ולחזור הביתה לבית מצוחצח ולאישה וילדים מושלמים. האמא עסוקה בלהיות אקטיביסטית והילדים מנסים להבריח כל אומנת חדשה שמגיעה. לאורך הסרט הם עוברים תהליך עם מרי פופינס. כזה שמחבר אותם חזרה אל עצמם ואז חזרה אל המשפחה ואל הבית.
מרי פופינס מראה לכולם שאפשר להסתכל על החיים מעוד זוויות. היא מראה לאבא שיש עוד דברים בחיים חוץ מעבודה, ושמותר לו גם לעשות כיף עם הילדים שלו ולא רק להתעסק במשמעת. היא מעשירה את העולם של הילדים בצבע, במוסיקה ובצחוק. אפשר לראות את הגישה השונה שלה באופן שבו היא יורדת במדרגות, שרה עם ציפורים, מסדרת את החדר, משכיבה את הילדים לישון, נותנת להם תרופות וכמובן מבלה איתם בפארק.
הילדים מאושרים שיש מישהי שרואה אותם, שיודעת להקליל את המציאות ולהפוך אותה לכיף. פתאום אין להם בעיה להירדם, לקחת תרופות ואפילו לסדר את החדר. לאורך רוב הסרט האבא מרגיש שמרי פופינס הזאת רק מכניסה לו כאוס לחיים והוא כמובן לא מתחבר לזה, הוא מעדיף מטפלת שמרנית ומשעממת כמוהו. הוא מעדיף שהמבשלת והמנקה יפסיקו לשיר ושלא ינחתו לו מנקי ארובות באמצע הסלון. על פניו, נראה שהוא לא מעוניין בשינוי. הוא מבסוט עד הגג מהחיים השגרתיים שלו. אין לו שום צורך לראות את הצרכים של הילדים שלו, הרצונות שלהם והעובדה שהם שונים משלו.
אמנם זה נראה שמדובר בסיפור רחוק, במדינה אחרת, בתקופה שכבר עברה מן העולם. אבל האמת היא שהסיפור הזה קורה כל הזמן, גם כאן אצלנו. הבית מרכז כל כך הרבה סיפורים ולפעמים גם הרבה כאב ותסכול. הורים שמתקשים לקבל את המצב כמו שהוא, ילדים שמרגישים שלא רואים אותם ובית שלא מצליח להכיל את כולם.
זה בדיוק הזמן לחזור ללקוחה שבתחילת הפוסט. כשהיא ביקשה שאני אעשה לה מרי פופינס, היא בעצם התכוונה שאני אבוא ואעלים לה את הבעיות. אבל זה לא באמת מה שמרי פופינס עושה. אמנם הסצנה הכי מוכרת שלה היא שמרי רק נוקשת באצבעות וכבר הכל קופץ למקום. אבל הדבר החשוב באמת שמרי פופינס עושה הוא תהליך כולל שבו היא מלמד אותם לראות את הצרכים שלהם ולתת להם מקום. זה הדבר הכי משמעותי בבית, ולהשיג את זה – לוקח זמן, זאת מיומנות שצריך לתרגל.
לתהליך של ארגון הבית ויצירת המקום יש השלכות מעבר לארגון הבית. לקוחות שלי מספרות שזה פותר להן תסביכים של שנים, שאחרי התהליך הן מתעסקות פחות בבית ושהן אוהבות אותו יותר, שהילדים רבים פחות, שבן הזוג הופך להיות יותר פעיל בבית. בהרבה מקרים, המשפחה מגלה שהתהליך הזה הוא זמן האיכות והבילוי שלהם. אם אני אבוא אליהם הביתה ואעשה הכל במקומם, הם לא יעברו את התהליך המרגש הזה. ברור לי שלא כל אחת מוכנה לעבור תהליך עומק ושיש מקרים שבהם כל מה שצריך זה עזרה נקודתית בפריקה, אריזה או מיון. זה לגמרי לגיטימי בעיניי, אבל זה לא מה שאני עושה.
תמונה ראשית: יוטיוב
