הנה הגענו ליום כיפור, ואני חושבת על תחזוקה.
הייתה לנו מלחמה עם איראן. אחרי זה חופש גדול שהיה צריך לנהל. אחרי זה הסתגלויות – גנים, בתי ספר, שגרה חדשה. אחרי זה ראש השנה. עכשיו כיפור. אחרי זה סוכות. זה מצטבר. אני עייפה מתחזוקה.
תחזוקה של הבית, של הכביסה, של הילדים, של המייל, של הפרויקטים, של הקשרים, של עצמי.
זה אף פעם לא נגמר. זה אף פעם לא "מוכן".
תמיד יש עוד משהו שמחכה, עוד משהו שצריך לעשות זה מונוטוני. זה משעמם.
אותם דברים שוב ושוב, מעגל אינסופי…
ואין לי כוח. אני לא אוהבת תחזוקה. אני תמיד אעדיף לארגן מאשר לתחזק.
כי לארגן – זה מרגש. זה מעניין. זה חד פעמי.
תחזוקה? זה כל הזמן.
אותו דבר שוב ושוב.
וכמה שאני ממש אוהבת לארגן – אני ממש לא אוהבת תחזוקה.
בכל רגע נתון אני אעדיף לעשות פרויקט DIY על פני לשים עוד מדיח.
הרבה נשים לא מבדילות בין תחזוקה לארגון ולסדר.
זה יכול להיות מבלבל אבל יש פער משמעותי בין ארגון לתחזוקה,
תחזוקה זו הקומה השלישית בבניין שמתקיים בתוך הבית שלנו.
בעוד ארגון הוא היסודות שלו.
הרבה מהשיטות בחוץ מדברות על רשימת המטלות – איך לחלק אותה לימים, איך לתעדף, עוד צ'קליסטים, עוד כלים.
אבל זה לא פותר את הבעיה. כי הבעיה היא לא איך לעשות את התחזוקה יותר יעילה. הבעיה היא שאנחנו תקועות בתחזוקה יותר מדי ולמרות שהתחזוקה לא נגמרת – צריך לעצור. צריך למצוא זמן לארגן.
כי ארגון מקצר את התחזוקה.
כשאנחנו יודעות מה חשוב ומה לא ואיפה כל דבר נמצא – פתאום יש פחות דברים שצריך לתחזק.
פחות רעש, פחות דחוף שמדחיק את החשוב.
ואני חייבת להודות שאפילו שהבית שלנו מאורגן –
לפעמים אין לי כוח.
לא בגלל הבית בהכרח,
אלא בגלל כל מיני סיבות אחרות בחיים…
אז מה אני עושה כשאין לי כוח לתחזוקה?
בזמן האחרון התחלתי לעשותהואופונופונו.
זה כלי פשוט לסליחה מהוואי – ארבעה משפטים:
"אני מצטערת, בבקשה תסלחי לי, תודה, אני אוהבת אותך."
זה לא עוד משימה. זה לא עוד דבר לעשות נכון. זה בדיוק ההפך. זה עצירה.
עצירה מול עצמי ואמירה:
אני רואה שאת עייפה, אני מצטערת שאני דוחפת אותך כל הזמן לעשייה למרות שברור שאת צריכה לנוח.
תודה שאת עדיין פה, שאת עדיין מנסה. אני אוהבת אותך גם ככה. וזה גורם לי לקבל את עצמי כמו שאני -עייפה ונטולת חשק להעביר את הכביסה למייבש. זה נותן לי לגיטימציה לזה שלא בא לי. ודווקא מהמקום הזה, אחר כך יותר קל לי ללכת ולעשות. כי כל עוד אני שופטת את עצמי על זה שאין לי כוח – אני תקועה. כשאני מקבלת את זה, זה מתגמש.
ובאופן כללי – זאת הגישה שלי לאחרונה. לקבל את מה שאני מרגישה, גם אם זה לא מה שהייתי רוצה להרגיש. ואז יש פתח לשינוי.
ואם כבר אני עושה פה איתכן חשבון נפש – אני חושבת שבשנה הבאה אני צריכה ללכת עם זה צעד אחד קדימה. לעשות פחות תחזוקה. לקחת יותר זמן מנוחה. יותר זמן לעצמי. כי עייפות היא עוד אלמנט שגורם לתחזוקה לקחת יותר זמן.
וזהו. זה מה שאני רוצה מהשנה הבאה – יותר מנוחה ועוד פחות זמן תחזוקה.
גמר חתימה טובה, צום קל ומשמעותי
