התשוקה שלי לכל מה שקשור לבית – ארגון, סידור ועיצוב, בעצם התחילה כשהייתי ילדה קטנה בבית של ההורים, שאם יש משהו עיקרי להגיד עליו הוא שלא היה בו מקום.
מאז שהייתי ילדה קטנה ראיתי את אמא שלי נאבקת יום אחרי יום, היא נאבקה בבית ובנו. נאבקה בערימות של כביסה מלוכלכת, בערימות של הכביסה נקייה שתמיד ישבה במקומנו על הספה, בחפצים מפוזרים, בערימות של דפים, מכתבים ומעילים בפינת אוכל, נעליים ותיקים זרוקים בכניסה. היא נאבקה בקושי לקבל החלטות איזה פתרון אחסון לקנות, איזה חפצים לשמור ומה להעיף.
אחת לכמה זמן היא הייתה מתלבשת על הבית, עושה מבצע, מסדרת הכל והבית לא היה נשאר מסודר. ראיתי כמה היא הייתה מתוסכלת מהמחשבה שאנחנו לא מסדרים כי לא אכפת לנו ממנה.
בין מבצע למבצע היו גם דיבורים על לשפץ או לעבור דירה וכל בית חדש שהלכנו לראות חלמתי איך אני אארגן את החדר החדש שלי. מגיל שמונה כבר היה לי מנוי למגזין בניין ודיור, הייתי יושבת ומלקטת השראה ומתייקת לי בניילוניות כדי שאוכל לשלוף את הרעיונות המתאימים ברגע המיוחל שבו סוף סוף נעבור דירה
בסוף הם לא שיפצו ולא עברו דירה (עד היום) אבל מה שקיבלתי מכל החוויה הזאת זה את התשוקה הגדולה שלי לארגון ועיצוב בתים.
היה לי ברור מגיל ממש צעיר שאת הילדים שלי אני לא הולכת לגדל ככה, הרבה לפני שבכלל פגשתי את זוהר, לפני שהתחתנו והבאנו ילדים כבר יצאתי למסע חקירה שלי על איך יוצרים מקום.
