אני מתרגשת ממש לכתוב את הפוסט הראשון שעולה לבלוג בפורמט הזה!!
ואני רוצה לשתף אתכן במשהו שעלה באחד ממפגשי תוכנית הליווי השבוע.
השבוע אחת מהנשים בתוכנית הליווי שיתפה שהיה לה מאוד קשה לצלם את הבית.
שזה הכניס אותה למעגל של בושה ואשמה ותסכול והיא ניסתה לדחות את הצילום כמה שיותר.
לצלם את הבית זה חלק הכרחי בתהליך כי אנחנו עובדות עם התמונות בתהליך הארגון.
אבל זה גם קשה, כי גורם לנו להסתכל מבחוץ על הבית והחפצים ומציף לנו
תחושות שאנחנו מנסות להדחיק ביום יום.
כשאנחנו לא יודעות להבין את הבעיה בבית ברמה הטכנית
אנחנו מיד נשאבות למערבולת הרגשית של איזה אמא גרועה אני,
למה הוא עושה לי דווקא?
ממש בושות שככה הבית שלנו נראה ועוד ועוד..
כשאנחנו לומדות להסתכל על הבית ברמה הטכנית ואנחנו לומדות לארגן את הבית
אז מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם בני הבית ועם הבית עצמו משתנות.
חלק משמעותי מהתהליך של ריפוי פזרת הוא לקבל את מי שאנחנו.
לקבל את מי שאנחנו זה מאוד קשה!
כשאנחנו מתחילות תהליך הבית לרוב אנחנו עוד מחזיקות פנטזיה מסויימת
של מה אנחנו חושבות שהבית והחיים שלנו צריכים להיות.
הפנטזיה הזו בהרבה מקרים לא עולה בקנה אחד עם המציאות של החיים ושל הבית שלנו.
כדי להגיע לבית מאורגן אנחנו צריכות להסתכל על החיים שלנו כמו שהם,
ולכן ההנחייה שלי היא לצלם את הבית כמו שהוא. בלי לסדר אותו לפני.
החפצים מספרים לנו את האמת שאותה אנחנו עובדות כל כך קשה להסתיר לפני שמגיעים אורחים. כשאנחנו מצלמות את התמונות של הבית מה שאנחנו רואות זה את הפער בין המציאות שמשתקפת בתמונות לעומת הפנטזיה שבה היינו רוצות לחיות.
זה מאוד כואב.
הפנטזיה של איך הבית שלנו צריך להראות מוטמעת בנו מאוד חזק
והמשמעות של תהליך ריפוי הבית מפזרת היא לקבל את החיים שלנו כמו שהם
ואת מי כמו שאנחנו אפילו שזה לא האידיאל של מי שחשבנו שנהיה.
ברגע שאנחנו מצליחות לקבל את עצמנו ואת החיים שלנו כמו שהם אנחנו יכולות להתאים את הבית למי שאנחנו וברגע שאנחנו עושות את זה זה מרגיש כל כך הרבה יותר נעים ונוח.
אז שיתפתי אותן במה שאני הולכת לשתף עכשיו גם אתכן.
מגיל מאוד קטן אמא שלי לקחה אותי לטיפולי עיניים, ממומחה כזה למומחה אחר,
מרופא לרופא לרופא עד שהיא מצאה מישהו שהסכים לנתח אותי כדי שאני אהיה רגילה, כמו כולם. שאתאים לאידיאל של עיניים ישרות.
עברתי שני ניתוחים כשהייתי ילדה אחד בכל עין ועוד ניתוח אחד בשתי העיניים בגיל 29.
את יכולה לקרוא עוד על העיניים ועל הניתוח האחרון שעשיתי בבלוג הראשון שלי שפתחתי אי שם ב-2011 שנקרא עבודה בעיניים במיוחד כדי לכתוב על הפזילה שלי,
כתבתי שם כמה פוסטים וזה הספיק לי..
30 שנה של התשה, מאמצים, תקציבים, נסיעות, תרגילים,
תחושות שאני פגומה ודפוקה והעיניים שלי בוגדות בי,
שעות על שעות אצל מטפלות ופסיכולוגיות בשביל איזשהו אידיאל,
פנטזיה שאני אהיה מישהי אחרת אבל איזה קטע, אני לא.
כל הטרלול הזה ועד היום אני פוזלת, אני לא רגילה, לא כמו כולם,
כשבפועל כל מה שהיה צריך לעשות זה ללמד אותי שאני שלמה גם אם אני לא מושלמת
ופשוט לקבל אותי כמו שאני.
אחרי 30 שנה של התשה ורדיפה אחרי הפנטזיה המכלה הזו שלא רואה אותי כמו שאני
אלא רק חלק קטן ושולי ממני נמאס לי… כזאת אני, פוזלת.
כמו שאת יכולה לראות בתמונה הראשית בבלוג שיכולתי אבל לא רציתי לעשות לה פוטושופ.
אותו הדבר קורה בהקשר של הבית. הבית משקף לנו מאבק בין מי שאנחנו
חושבות שאנחנו צריכות להיות
ובין מי שאנחנו בפועל (ברמה האישית והמשפחתית).
התהליכים שאני מעבירה לריפוי הבית מפזרת לפעמים משקפים לנו דברים לא נעימים על הפער הזה
אבל אנחנו לא צוללות ראש לשיחות רגשיות על הפער בין המצוי לרצוי ועל הקושי שלנו לקבל את החיים שלנו כמו שהם ולא כמו שרצינו שיהיו.
אנחנו מתמקדות בלימוד של העקרונות, הבנה של המצב ברמה האנליטית, הפרקטית, התכלסית.
ברגע שאנחנו יודעות פרקטית לפתור את הבעיה בבית גם ברגש נפתרים הרבה דברים
ומתאפשרת קבלה שלנו את החיים כמו שהם.
דוגמא טובה היא שרון, לקוחה ששיתפה אותי שהיא חשבה שיש לה בעיה פסיכולוגית עם בגדים
ואחרי שארגנו לה את הארונות בצורה מדויקת לפי העקרונות של השיטה,
נוצר מצב שאין לה יותר את העניין הזה של הבגדים.
הרים של הרים של סיפורים שהיא סיפרה לעצמה במשך שנים
על מי היא ולמה היא בעייתי נעלמו כלא היו.
כל כך הרבה כאב לב יכול להחסך אם רק מבינים איך לנתח את המצב בבית ולפתור את זה ברמה טכנית.
